השלבים בביצוע "הפתרון הסופי" (הועבר ע:י זיוה דרורי)

[דורית זוננשיין]

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"
שלב ראשון- בורות הירי
עם הפלישה לברית המועצות החלו פעולות ההשמדה של האיינזצגרופן (עוצבות מבצע).
היהודים רוכזו בטענה שהם נשלחים ל"ישוב מחדש" או לפלסטינה או למחנות עבודה וההודעה על ריכוזם
כללה איומים שמי שלא יגיע או מי שיסתיר יהודים ימות. לאחר שכל היהודים רוכזו הם נדרשו למסור את כספם ורכושם למפקדי היחידה.
הם הובלו למקום מרוחק מהישוב או מהכפר, שם ברוב המקרים היו תעלות נגד טנקים או בורות שהוכנו מראש.
היהודים הוכרחו להתפשט, הם הוצבו בשורות לאורך הבור ואנשי האיינזצגרופן ירו בהם והגוויות נפלו לתוך הבור.
קהילות שלמות חוסלו בדרך זו ובדרך כלל הגרמנים נהגו לכסות את הבורות בסיד ואחר כך באדמה.
לשיטת הירי היו חסרונות מבחינת הגרמנים:
א. הקשר הישיר בין הרוצח לקורבן גרם להפרעות בהתנהגות החיילים הגרמנים לדוגמא: שתייה מרובה.
ב. זמן ההשמדה- השיטה לא הדביקה את קצב החיסול המתוכנן.
ג. בזבוז רב של נשק שהיה יכול להיות מנוצל לצורכי מלחמה ובנוסף לכך השיטה גלויה לעין.

שלב שני- השמדה במשאית גז ובמחנה ההשמדה "חלמנו"
לאור הקשיים שהתעוררו בשלב של ההשמדה בבורות הירי היה צורך למצוא אמצעי השמדה אחר
שימנע את המגע עם הנרצחים וקשיים נוספים שעלו. כך החל השימוש במשאיות גז כאשר אל התא האחורי
האטום שלהן חיברו את צינור המפלט של הרכב ובמהלך נסיעה קצרה נחנקו למוות כל מי שישב בתוך המשאיות.
הנסיעה הקצרה של המשאית הייתה אל קבר שהוכן מראש ושם נטמנו הנרצחים.
אולם, גם שיטה זו לא נתנה את התשובה המתאימה לחיסול היהודים עקב תקלות טכניות
ובגלל הצורך להתמודד עם הוצאת הגופות מתוך המשאית.
בחודש אוקטובר 1941 החלו הנאצים להקים מחנה צבאי בסמוך לכפר "חלמנו" שבפולין. מחנה "חלמנו"
היה מחנה השמדה הראשון שהוקם. ראשוני הנשלחים אליו היו יהודים שלא רוכזו בגטאות ובשלב מאוחר יותר
נרצחו בו יהודים מהגטאות בסביבה בעיקר מגטו לודג'. במחנה "חלמנו" נרצחו כ- 300 אלף יהודים ,
כ- 4000 צוענים וקבוצה של אסירים סובייטים. שיטת ההמתה שהופעלה ב"חלמנו" הייתה רצח
באמצעות גז פליטה ממנועים אולם בניגוד למשאיות הגז הנרצחים הובלו למקום בו הם נרצחו.

שלב שלישי- שלב מחנות ההשמדה
שלב זה מתחלק ל- 2 שלבי משנה:
א. מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור)  בשלב זה נרצחו היהודים שהיו באזור הגנרל גוברנמן
כשמטרות המבצע היו להקים ולהפעיל מחנות השמדה, לרכז את היהודים ולשלוח אותם אל מחנות ההשמדה,
ביצוע ההשמדה בתוך המחנות והחרמת הרכוש של הקורבנות והעברתו לגרמניה.
במסגרת מבצע ריינהרד הוקמו 3 מחנות השמדה באזור הגנרל גוברנמן והם:
מחנה בלזץ' – פועל  ממרץ 1942 עד דצמבר 1943 – נרצחים 600 אלף איש (הרוב יהודים).
מחנה סוביבור- פועל מאי 1942 עד אוקטובר 1943 ("נסגר" בעקבות המרד) .נרצחים 250 אלך יהודים.
מחנה טרבלינקה- פועל מיולי 1942 עד אוגוסט 1943 ("נסגר" בעקבות המרד).
נרצחים יהודים מוורשה וסביבתה בערך כ- 900 אלף יהודים.
שיטת ההשמדה במחנות אלו- כדי לשמור על "תפוקה מלאה" של המחנות,
היה צורך ליצור מצב שתגיע אליהם מכסה קבועה של אנשים בהתאם למכסה שהם היו מסוגלים להשמיד.
באופן  מפתיע היו כוחות חמושים מגיעים ומקיפים את הגטו ועורכים אקציה ("מסדר").
באקציות הראשונות נלקחו בדרך כלל אלה שלא היו מועסקים ע"י הגרמנים.
ברוב המקרים נדרשו אנשי היודנראט לספק את מכסת האנשים. בהמשך נלקחו באקציות כל מי שנמצא עד לחיסול הסופי של הגטו.
לאחר מכן היהודים הובלו למחנות ברכבות בד"כ רכבות משא, כשבכל קרון נדחסו כ-100 עד 150 איש ללא מזון ומים.
המסע ברכבות ארך בין מס' שעות למס' ימים ורבים מהנוסעים מתו בדרך.








באותם מחנות שנועדו רק להשמדה הורדו היהודים מהקרונות בצורה אלימה והצטוו להשאיר את החפצים שלהם ולצעוד לעבר המקלחות. נאמר להם שהם נלקחים למקלחת לנקות את עצמם ולכן הם קיבלו הוראה להתפשט. הם נדחסו לתוך תאי הגזים בצפיפות, הדלת נסגרה ולתאים הוזרם גז (חד תחמוצת הפחמן). תוך 20 דקות הסתיים התהליך כאשר את פינוי הגופות וקבורתן ביצעו קבוצות של יהודים שנבחרו לשם כך מבעוד מועד (אסירי המחנות- "זונדר קומנדו"). בשלב הראשוני בשלושת המחנות הללו לא נבנו משרפות והגוויות נזרקו לתוך בורות. רק בסוף 1942 נבנו משרפות במחנות אלה כדי לטשטש את הרצח.
ב. הקמת מחנות השמדה המוניים (מיידניק ואושוויץ)- עד סוף 1942 ותחילת 1943הושמדו רוב היהודים ברחבי שטחי הגנרל גוברנמן (בשלושת מחנות "מבצע ריינהרד"). לאחר סגירתם של "מחנות מבצע ריינהארד" השמדת העם היהודי המשיכה להתבצע בעיקר במחנה אושוויץ 2–בירקנאו. מחנה אושוויץ שימש מ- 1940 כמחנה ריכוז לאסירים פוליטיים פולנים. ב- 1941 החליטו להפוך אותו לאתר השמדה מרכזי לכלל יהדות אירופה ולצורך כך כ- 3 קילומטרים ממחנה אושוויץ 2- בירקנאו שבו הושמדו יהודים מסלובקיה, צרפת, בלגיה, הולנד, סלוניקי, מרחבי פולין, איטליה, הונגריה ורומניה. רק לאסירים באושוויץ הוטבע מספר על היד, לא בשום מקום אחר. ההשמדה במחנה אושוויץ 2- בירקנאו התבצעה בתאי גזים באמצעות גז הצקלון B. לפני ההשמדה נערכה סלקציה בדרך כלל זקנים, חולים ונשים עם ילדים נשלחו ישר להשמדה וכל מי שניתן היה לנצל אותו לעבודה הועבר לחלק של מחנה העבודה בבירקנאו. גם בין העובדים נערכה מדי יום סלקציה וכל מי שלא היה מסוגל להמשיך לעבוד נשלח להשמדה. ההשמדה בבירקנאו הופסקה בנובמבר 1945 לאור התקדמותם של חיילי הצבא האדום. בבירקנאו פעלו תאי הגזים והמשרפות 24 שעות וניתן היה לרצוח כ- 10,000 איש ביממה.

שלב רביעי- צעדת המוות
סוף 1944 ועד ליומו האחרון של הרייך הגרמני בעקבות התקדמותו של הצבא הרוסי לתוך פולין והפלישה של בעלות הברית במערב, החלו הגרמנים בפינוי המחנות מפולין לכיוון גרמניה כשהמטרה הייתה לא להשאיר עדויות ולהמשיך לנצל את האסירים הנותרים לעבודה בתוך גרמניה. הפינוי נעשה בדרך כלל ברגל כאשר מאות אלפי אסירים יהודים ואחרים הובלו תחת משמר כבד ללא תנאים מינימאליים של לבוש ומזון בחורף הקשה של 1945 לאורך מסלול של מאות קילומטרים. רבים מתו בדרך, כל מי שנפל נורה. רק חלק קטן מהצועדים שרד. כפי הנראה היו במחנות 700 אלף אסירים (לא רק יהודים) ומי שמסוגל לצעוד נלקח. ההערכה היא שבצעדות המוות נרצחו כ- 250 אלף יהודים.


                    ההבדלים בין השלבים ב"פתרון הסופי" :
                    זמן, היקף, מי מעורב  בביצוע, היכן התבצע.