פורום מקיף עומר

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת צה"ל


הנסיבות שהובילו להכרזת המדינה
1.ערב ההכרזה על הקמת המדינה, היו כוחות היישוב היהודי מאורגנים בחטיבות חמושות בכלי נשק שהובאו מחו"ל.
2.חלק מהישגי תוכנית ד {תוכנית שהוקמה בזמן מלחמת העצמאות} היו יצירת רצף טריטוריאלי בין מרכז הארץ, הגליל והעמקים, שהעניק ביטחון ליישובים היהודים, עשרות כפרים ערביים נכבשו, והערים המעורבות עברו לשליטת הכוחות העבריים.
3.גוש עציון נפל לידי הכוחות הערביים, עשרות לוחמים עבריים נפלו בקרב על הגוש, ועשרות נפלו בשבי הלגיון הירדני.
4. העיר העתיקה  הייתה בשליטת הלגיון הערבי, מה שגרם לחציית העיר ירושלים לשניים.
5. עזיבת הבריטים את ארץ ישראל. וחשש מפלישה כלל ערבית.



ב- 12 למאי התכנסה ישיבת "מנהלת העם"  {שהיה הגוף המבצע – כלומר הממשלה. כאשר בראש עמד דוד בן גוריון}ונדונו הנושאים הבאים:
1. שאלת המשא ומתן בדבר ההפוגה בירושלים.
2. נושאי רכש { קניה} ובעיות בעורף המלחמה {עצמאות}
3. קבלת ההחלטה על הכרזת המדינה בערב היום שנקבע, ה- 14 במאי 1948


השיקולים בעד הכרזת המדינה
1. צורך למלא את החלל השלטוני שיוצר עם סיום המנדט הבריטי ב- 15 למאי. ומצב של תוהו ובוהו שידרבן את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל יש ליצור עובדות בשטח.
2. התחושה כי לא תהיה הזדמנות שנייה. להקמת מדינה יהודית, "עכשיו או לעולם לא" ,היה עיתוי מוצלח ביותר שבו השתלבה החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 עם סיום המנדט הבריטי.
3. קיומו של ישוב יהודי בארץ ישראל בעל תשתית כלכלית, מוסדות ארגוניים וגרעין לצבא.
4. המחשבה כי הקמת מדינה ריבונית תאפשר גיוס חובה.ועליית יהודים לארץ ישראל.
5. הקמת מדינה עצמאית תציג את הפלישה הצפויה של מדינות ערב לארץ ישראל כפגיעה בחוק הבינלאומי ובהחלטות האו"ם.
6. אחד השיקולים המרכזיים בעד ההכרזה היה העובדה שהיישוב היהודי בארץ כבר היה מאורגן באופן ממלכתי ופעל שלושה עשורים טרם ההכרזה כמדינה בתוך מדינה בחסות הבריטים, נושאי חינוך, בריאות ועוד היו אוטונומיה יהודית. והמעבר ממנדט בריטי למדינה היה לרבים בבחינת המשך הקיום .

השיקולים נגד הכרזת המדינה
1. ראשי הישוב היהודי החליטו על ההכרזה למרות דרישתן של ארצות הברית ושל המדינות הידידותיות שלא להכריז על הקמת המדינה היהודית, ומהלך זה היה עלול להעמיד את מדינת ישראל כבר בתחילת דרכה בבידוד בין לאומי בלתי רצוי. וכן נשללה מראש כל אפשרות של סיוע צבאי אמריקני. {בגלל שארה"ב התנגדה להכרזת המדינה}
2. הייתה סכנה של פלישת צבאות ערב למדינת ישראל הצעירה, לא היה ברור כיצד צבא קטן בתחילת דרכו יעמוד מול הערבים, הפסד במלחמה עשוי להביא לירידה לטמיון של המפעל הציוני.
3. החלטת עבדאללה מלך ירדן להצטרף לפלישת צבאות ערב לישראל
4. רבים חששו שמא היישוב היהודי לא יעמוד בנטל הגיוס, ושהכלכלה אינה די הצורך לספוג את תוצאות המלחמה.


ביום 14 במאי 1948, יום שישי ה' באייר תש"ח, שעות ספורות לפני שהורד הדגל הבריטי מארמון הממשלה בירושלים, נתכנסו באולם "המוזיאון" בתל אביב חברי מועצת העם, ראשי הישוב, ונכבדים נוספים, ובמעמד חגיגי הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בטקס , הוא קרא את מגילת העצמאות  וחברי מועצת העם חתמו עליה.
המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל הייתה ארצות הברית . הנשיא טרומן פרסם הודעה קצרה מיד לאחר הכרזת העצמאות. תוך כמה ימים הכירו במדינת ישראל ברית המועצות, פולין, צ'כוסלובקיה, גואטמלה, אורוגוואי ומדינות אחרות .
עם הקמת המדינה פלשו צבאות חמש מדינות ערב לארץ ישראל, והחל שלב ב של מלחמת העצמאות.

הקמת צה"ל  ופירוק המחתרות

עם ההכרזה על הקמת המדינה היה צורך מיידי בהקמת צבא מהסיבות הבאות:
1. צבא  מאורגן שילכד את כל הכוחות המזוינים של היישוב היהודי. (ההגנה והפלמ"ח ,האצ"ל והלח"י) .
2. הצורך לנהל את מלחמת העצמאות על פי קו מוסכם אחיד, במיוחד בגלל חילוקי הדעות שהיו בין המחתרות על דרכי המאבק בבריטים {מאבק צמוד ורצוף}
3. למנוע השפעה של גופים פולטים שונים באמצעות הקמת צבא אחד הכפוף לרשות מבצעת בלבד.
{שלושת הסיבות הנ"ל הם גם הסיבות שהביאו את בן בוריון להחליט על פירוק המחתרות.}
השם שניתן לצבא היה צה"ל – צבא ההגנה לישראל. השם ביטא את העובדה שהצבא הוקם כצבא מגן ואין למדינת ישראל כל כוונות תוקפניות כלפי שכנותיה.  עוד ביטא השם את העובדה שהצבא שהוקם הוא המשכה של "ההגנה" והוא כפוף למרות מוסדות המדינה, כפי ש"ההגנה" הייתה כפופה למרות מוסדות היישוב המאורגן.


צה"ל הוקם כבר במהלך הקרבות, ב- 1 ביוני 1948, ימים ספורים קודם לכן פרסמה הממשלה הזמנית את פקודת צבא ההגנה לישראל, תש"ח – 1948.





עיקריה של פקודת צבא ההגנה לישראל:
א.   במצב חירום יונהג גיוס חובה לכל העם: גיל הגיוס יקבע בחוק.
ב.   המתגייסים לצה"ל יישבעו אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולמוסדות השלטון שלה.
ג.   לא יוקם או יגויס כל כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל.
ד.   שר הביטחון ממונה על ביצוע פקודה זו.


שבועת האמונים בצה"ל
בצה"ל, כברוב צבאות העולם, נהוג להשביע כל חייל אמונים למדינתו. שבועת אמונים בצה"ל, מתחלקת לשני חלקים:
•   השבועה האישית: נעשית במיטב באמצעות חתימה על טופס 500 – "שבועה לצה"ל";
•   השבועה ביחידה: נעשית בטקס חגיגי המשולב בקבלת הנשק האישי (ביחידות לוחמות).
פקודת צה"ל, התש"ח-1948, קובעת כי כל אדם המשרת בצה"ל חייב להישבע אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים (סעיף 3).

[]נוסח שבועת האמונים
   הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.
   

[]מבנה השבועה
השבועה נכתבה בכוונה ללא סימני פיסוק כלשהם על מנת להדגיש שהטקסט כולו הינו מקשה אחת, למרות שניתן לחלקו לשלושה חלקים:
1.   שבועת אמונים למדינת ישראל.
2.   קבלת עול משמעת צבא ההגנה לישראל.
3.   הקדשת כל הכוחות להגנה על חירות ישראל.

הגרעין העיקרי של צה"ל היה ארגון "ההגנה".  הפלמ"ח שהיה זרוע של "ההגנה" וחייליו היוו את חטיבות העילית של ההגנה ושל צה"ל , המשיך להתקיים  כגוף שהיה לו מפקדה משלו ומנגנון גיוס עצמאי.
על פי הסכם שנחתם בין ישראל גלילי ומנחם בגין נקבע שמפקדת האצ"ל תפורק וחייליו יתגייסו לצה"ל, יקבלו את מרות הפיקוד העליון, יישבעו אמונים וישולבו במסגרת החטיבות הלוחמות בגדודים נפרדים. על פי הסכם זה, לנוכח העובדה שירושלים נחשבה באותו זמן כעיר בין לאומית, הוסכם שהאצ"ל ימשיך להתקיים בירושלים כגוף אוטונומי (עצמאי).
הלח"י הצטרף לצה"ל כגדוד נפרד, על פי הסכם בעל פה. עם זאת, אנשיו התחייבו לקבל את מרות הפיקוד העליון ולהישבע אמונים לצה"ל. לאחר רצח הרוזן ברנדוט, {המתווך מטעם האום שהתנגד להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 והציע תוכנית חלוקה משלו שבה שטח המדינה היהודית קטן משטחה לפי החלטת החלוקה של האו"ם} הממשלה הזמנית הכריזה על הלח"י כעל ארגון טרור והוא פורק.

החששות ,הקשיים והמחלוקות  בהקמת  צה"ל
1.   הצבא מוקם תוך כדי מלחמה -  שבועיים לאחר פלישת חמישה צבאות של חמש מדינות, התקפות קשות בכל החזיתות, כל זה הדגיש את החשש הקיומי לחיי התושבים במדינה עד להפוגה הראשונה. וכן ביצוע ההחלטה על הקמת צה"ל היה צריך להיעשות מהיום למחר.
2.   שאלת הציות -  בעיית המשמעת והציות למפקדי צה"ל , שאך זה מונו, בימיה הראשונים של המדינה, על רקע הוויכוחים ,הפלגנות והמאבקים בשנות ה-20 וה-30.
     כלומר הקושי לבטל מסגרות עצמאיות של ארגוני המחתרת, ולקבל מרות לאומית לאחר שנים     של יריבות קשה בין ארגוני המחתרת השונים. לא הוחלט מה יקרה עם הארגונים שלא ירצו לשתף פעולה.
3.   גישות שונות ואסכולות שונות בדרך בניית הצבא וניהולו. אסכולת יצחק שדה שרצה לבנות את הצבא על בסיס של ארגוני המחתרות ואסכולת  יוצאי הצבא הבריטי ובראשם לסקוב  שטענו שהצבא צריך להיות מקצועי ועל מפלגתי.
4.   אופיו ודמותו של הצבא – גיוס אוטומטי של כל צעיר, חייב להתאים את רמתו של הצבא לממוצע הבינוני באוכלוסיה. על כן הגיוס האוטומטי העלה ביקורת מצד אלה ששאפו להקים צבא המותאם לצרכי המאה ה-21 . השאלה הייתה האם לבנות צבא מיומן , צבא עילית ,המגייס לשורותיו את המצטיינים ולדחות רבים  מבני שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח או גיוס כל העם כדי לא ליצור שכבה חברתית בעלת קשיים חברתיים וכלכליים, בעלת מעמד נחות.

פרשת אלטלנה {דוגמה לקשיים בציות לממשלה}
ימים ספורים לאחר הקמת צה"ל ופרסום פקודת הצבא הגיעה אל חופי הארץ האונייה "אלטלנה". על סיפונה היו 900 מתנדבים ומשלוח גדול של חומרי לחימה שרכש האצ"ל. מנחם בגין דרש ש- 20% מהנשק יימסרו לאצ"ל בירושלים, 40% לחטיבת האצ"ל בצה"ל והשאר לפיקוד העליון. בן גוריון התנגד לדרישה. הוא ראה בדרישת האצ"ל מרידה בסמכות השלטון המרכזי. חלק מהמתנדבים ירדו מהאונייה בחוף ויתקין וחלק מהנשק פורק מן האונייה בעזרת אנשי אצ"ל שעזבו את עמדותיהם בצבא. האונייה המשיכה בדרכה לתל-אביב. כאשר היא הגיעה אל מול חופי תל-אביב, החלו לזרום למקום עשרות אנשי אצ"ל כדי לאפשר את פריקתה. הממשלה שלחה יחידות צבא אל העיר, ובין הצדדים התחולל קרב שגבה קורבנות בנפש.
דוד בן גוריון העביר למנחם בגין אולטימאטום ובו דרש למסור את הנשק ואם לא ייעשה כן יפעל צה"ל בכוח לאכוף את ההוראה. באולטימאטום היה מסר ברור: יש ממשלה בישראל ויש להישמע לה. אין מקום במדינה מתוקנת לארגונים צבאיים פרטיים. בגין עמד על דרישתו. צה"ל הפגיז את האונייה כשזו הגיעה אל החוף, והיא טבעה. עשרה חברים מהאצ"ל נהרגו בהפגזה ועשרות נפצעו. במצב זה שהייתה עלולה להתלקח מלחמת אזרחים הורה מנחם בגין לאנשי האצ"ל להיכנע. בן גוריון  טען שפקודתו הוכיחה לכולם שהצבא הוא לא גוף פוליטי ובכך נמנע פילוג בעם.


משמעות פרשת אלטלנה
1. הפרשה חשפה את העוינות בין ההגנה לביו האצ"ל. כל צד היה משוכנע בצדקתו.
2. בין גוריון ראה באלטלנה גורם מפלג ומסוכן אשר עלול לעורר מחדש את פעילות המחתרות ואף למנוע את הקמת המדינה.
3. פרשת אלטלנה הביאה לביסוס מעמד הממשלה ולפירוק המחתרות באופן סופי


פירוק המחתרות
1. אחרי פרשת אלטלנה , פורקו הגדודים המיוחדים של האצ"ל והלח"י מתוך הסכמה , למעט קיומן בירושלים והאנשים פוזרו בין הגדודים השונים של צה"ל.
את יחידות האצ"ל והלח"י שנשארו בירושלים החליט בו גוריון לפרקן בעקבות רצח ברנדוט {המתווך מטעם האום שהתנגד להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 והציע תוכנית חלוקה משלו שבה שטח המדינה היהודית קטן משטחה לפי החלטת החלוקה של האו"ם}
2. פירוק האצ"ל – ב-1 ביוני 1948 נחתם הסכם פירוק האצ"ל בין ישראל גלילי, עוזרו הבכיר של שר הביטחון לבין מפקד האצ"ל מנחם בגין. על פי ההסכם חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל ויישבעו את שבועת האמונים הנהוגה בצה"ל. חברי האצ"ל שיתגייסו לצבא ישובצו בגדודים בתוך החטיבות של הצבא, הנשק והציוד המלחמתי שבידי האצ"ל יימסרו לצבא ההגנה לישראל, האצ"ל חדל לפעול ולהתקיים כחטיבה צבאית נפרדת, מתוך החלטה חופשית.
3. פירוק הלח"י – ב- 28 במאי 1948 התפרק ארגון הלח"י, הפקודה לפירוקו ניתנה על ידי מפקדו נתן פרידמן ילין.
4. בן גוריון החליט על פירוק המחתרות כי הבין את הצורך בצבא אחד למדינה,  שיפעל וינהל את המלחמה על פי מדיניות אחת, בייחוד על רקע המחלוקות שהיו בין הארגונים הציוניים בדרך המאבק הרצויה. בין גוריון רצה בצבא אחד הכפוף לממשלה ולא נתון להשפעות פוליטיות.


פירוק הפלמ"ח
כמה חודשים אחרי פרשת אלטלנה, בספטמבר 1948 הורה בן גוריון  גם על פירוק הפלמ"ח שהיה עד אז משולב בצה"ל. החלטה זו עוררה ויכוח קשה .
1.אחד ממניעיו של בין גוריון לפרק את הפלמ"ח היה הקשר שהיה קיים בין חברי הפלמ"ח לבין מפלגת הפועלים המאוחדת {מפ"ם}, מפלגה שבין גוריון היה בעימות עמה. בין גוריון טען כי הוא רוצה לנתק את הצבא מגורמים פוליטיים.
2.התומכים בפירוק הפלמ"ח טענו כי בין גוריון ראה בצעד זה צעד חשוב וחיוני במעבר מארגון מחתרת סדיר למחצה, בעל סממנים עצמאיים, לצבא מודרני, בעל היררכיה ומשמעת, רוחו של הפלמ"ח לא עמדה בקנה אחד עם רוח צה"ל כפי שראה אותה בן גוריון.
3. עם פירוק הפלמ"ח שולבו חייליו ביחידות צה"ל, חברי הפלמ"ח חשו תסכול ובגידה, בטענה שהם היו נאמנים להוראותיו של בן גוריון לאורך כל הדרך והקריבו רבים. כמו כן ציינו כי החלטה זו אינה מקצועית צבאית, ונכון היה להשאיר את הפלמ"ח במתכונתו.
4. מתנגדי הפירוק טענו עוד שהפלמ"ח היה חיל ככל החילות בצה"ל, מפקדיו מונו על ידי הפיקוד העליון ולא היה זרוע פוליטית של מפלגה כלשהי, ולכן לא הייתה סיבה לפירוקו.
הסכמי שביתת הנשק

הפסקת אש-הפסקה זמנית של פעולות הלחימה כדי לנהל מו"מ על סיומו של העימות.

הסכם שביתת נשק-סיומה של מלחמה בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.

הסכמי שלום-הסכם של אי לחימה בין שתי מדינות שביניהן שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.

בסוף שנת 1948 החלו שני הצדדים הלוחמים לשאוף להפסקת הלחימה. גם המעצמות והאו"ם לחצו על ישראל והערבים להפסיק את הלחימה ולהגיע להסדר. רוב השיחות התקיימו ברודוס בתיווכו של האו"ם.
יש להדגיש את העובדה שההסכמים נחתמו עם מדינות ערב ולא עם ערביי הארץ.


המניעים של ישראל והמניעים של מדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק


המניעים של ישראל
-   ההנחה הישראלית היא שההסכמים יובילו למשא ומתן לשלום.  כלומר, הסכמי שביתת הנשק יובילו לסיום הסכסוך וליצירת הסדרי קבע.
-   הרצון לסיים את מלחמת העצמאות תוך שמירה על ההישגים (השטחים שנכבשו) שהיו גדולים מהשטחים שהוחלט שיהיו חלק מהמדינה היהודית, בהחלטת כ"ט בנובמבר 47. 
-   ישראל האמינה כי חתימה על הסכמי שביתת הנשק יביאו להכרה בינלאומית במדינה ויקבלה אותה כחברה באו"ם.
-   ישראל הייתה זקוקה לסיום המלחמה על מנת לאפשר קליטה נוחה של מאות אלפי העולים שצפויים היו להגיע לארץ.



המניעים של ארצות ערב
מדינות ערב הבינו כי המלחמה הינה כשלון מתמשך עבורן. הן ידעו שיתרונו של צה"ל הולך וגדל, ואם המלחמה תמשך תבוסת הערבים תלך ותחריף. מנהיגי המדינות הערביות ביקשו להוציא את צבאותיהם מארץ ישראל ולהחזירם לארצותיהם.

מניעי מצריים:
-  מצריים רצתה להציל חטיבה שלמה שנתקעה באזור שכונה אז- כיס פלוג'ה (קרית גת של היום), כוח שהיה חיוני לשיקום הצבא המצרי לאחר המלחמה.
-   המצרים רצו למנוע את העברת רצועת עזה לידי מלך ירדן - המלך עבדאללה.

מניעי ירדן:
-   מלך ירדן, המלך עבדאללה רצה לספח את אזורי יהודה ושומרון שיועדו למדינה הערבית ולמנוע כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית.המלך שאף לזכות בהכרה בינלאומית בעיקר אמריקאית הודות לתמיכה של ישראל. המשא ומתן עם ישראל היה צעד ראשון לקראת זה.

מניעי לבנון:
רצו להוציא את צה"ל מדרום מדינתם.

מניעי סוריה: בהסכם שביתת הנשק נקבע שסוריה תיסוג לקו הגבול הבינלאומי – אך השטחים מזרחית לירדן יישארו מפורזים (ישראל לא תחזיק בהם צבא).



משמעות הסכמים:

קו הגבול שנקבע בין ישראל לשכנותיה בהסכמי שביתת הנשק מכונה הקו הירוק. אלה היו גבולותיה הבינלאומיים והמוכרים של ישראל עד מלחמת ששת הימים ב-1967.

-   הסכמי שביתת הנשק היו אמורים להוביל בבוא העת להסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה אך זה לא קרה. אך ההסכמים העניקו לישראל שקט ביטחוני ויכולת להשקיע מאמצים בקליטת עלייה, בבניית החברה ובפתוח הכלכלה. מדינות ערב שללו את קיומה של מדינת ישראל והעוינות בין ישראל ושכנותיה נותרה קשה. ישראל והערבים נערכו לקראת סיבוב שני של לחימה





מפת הסכמי שביתת הנשק-הקו הירוק (קו הגבול בין ישראל ושכנותיה
הקו מסומן במפה בצבע ירוק ולכן הוא מכונה הקו הירוק)         

 

גבולות הקו הירוק {החלק הלבן הוא שטח המדינה היהודית, החלק התכלת הוא שטח ערבי, וירושלים בבינלאומית}
יהודה ושומרון {הגדה המערבית}ודרום הר חברון נותרו בירדן, , הנגב כולו יישאר בידי ישראל , קו הגבול בין ישראל לירדן חצה את ירושלים לשניים, בצפון הגבול עם לבנון נקבע לפי הגבול  של המנדט הבריטי, וכן הגבול עם סוריה תאם את הגבול הבינלאומי כלומר הכינרת ושמורת החולה נשארו בידי ישראל








מפת החלוקה לפי החלטה בכ"ט בנובמבר 1947


 


היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים
במהלך מלחמת העצמאות הפכו כמחצית מן החברה הפלסטינית – כ-650 אלף מהערבים שישבו בתחומי ארץ-ישראל בין הים התיכון לנהר הירדן – לפליטים.  רובם עזבו וברחו, חלק קטן גורשו. הם עזבו למדינות ערב השונות שם יושבים צאצאיהם עד היום. בגבולות מדינת ישראל נותרו כ-150 אלף ערבים פלסטינים בתום המלחמה והם הפכו לאזרחי המדינה.


הגורמים לעזיבתם בשלב הראשון של הלחימה (עד להקמת המדינה):
•   חשש מאימי המלחמה -  ערבים אמידים רבים עזבו את הארץ עם ראשית הלחימה, במטרה לשוב אליה לאחר שיסתיימו הקרבות. בעיקר בערים מעורבות כדוגמת חיפה, יפו, טבריה – עזבו רבים מאוד מתוך הנחה שתבוסת היהודים תגיע בקרוב והם יוכלו לשוב בבטחה לבתיהם. הבריטים, שעד חודש מאי 48' היו הריבון החוקי בארץ, לא עצרו ולא מנעו את הבריחה ההמונית הערבית. עזיבתם ועזיבת מנהיגים ערבים, הותירה את האוכלוסייה הפלסטינית ללא הנהגה ועם בעיות כלכליות חמורות.

•   עזיבת השכבות החזקות - עם פרוץ המלחמה,משפחות ערביות חזקות כגון- נאששיבי
וחוסייני עזבו את ארץ ישראל.העזיבה הביאה לערעור הביטחון האישי של  הערבים.
בנוסף בתוך היישובים הערביים שרר אי-ביטחון,והיו מקרים רבים של שוד שהופנה
גם כלפי האוכלוסייה העשירה וגם כלפי ערבים נוצרים שהותקפו על ידי ערבים
מוסלמים.   
הגורמים הללו הביאו לתחושה של העדר מנהיגות וחשש להישאר בא"י.

•   קריסה כלכלית - בחלק מאזורי הלחימה, אך גם באזורים אחרים, נגרם נזק כלכלי לתושבי הכפרים שנמנע מהם לעבד את אדמותיהם ולשווק את תוצרתם החקלאית. גם השירותים הציבוריים, והמגזר הפרטי בתוך ערים המעורבות נפגעו קשות בזמן הלחימה (האנשים האמידים עזבו כבר בתחילת המלחמה). בניגוד לצד היהודי שהיה מאורגן והפעיל רשתות תמיכה כלכליות, הערבים הפלסטינים נאלצו להתמודד בעצמם עם קשיי המלחמה הכלכליים. הכלכלה הבריטיים.   עם פרוץ מלחמת העצמאות וההתכוננות של הבריטים לעזיבת הארץ, גברה האבטלה והמצב הכלכלי החמיר. בנוסף,היהודים כבשו את נמלי חיפה ויפו, מה שהביא לעלייה במחירי הדלק ופגיעה באספקת המים.הגורמים הכלכליים הללו הביאו ליציאת ערבים מהארץ.

•   שמועות על טבח בידי היהודים  - פרשת דיר יאסין - הקרב שהתחולל בכפר דיר יאסין ליד ירושלים ונגמר בהרג אזרחים פלסטינים (אפריל 1948), הוצג על ידי העיתונות הערבית ועל ידי מסרים מפה לאוזן כתוכנית הקרב של היהודים בכיבוש הכפרים והערים הערביות. באירוע זה נהרגו בין 46 ל-110 מתושבי הכפר. מסרים אלו גרמו לבהלה רבה בחודשי האביב ולבריחה לכיוון אזורי השליטה הערביים מתוך חשש שגורלם יהיה כשל תושבי דיר יאסין. .  השלכות יישום "תוכנית ד'" -  המעבר של היישוב היהודי ממגננה להתקפה וההישגים הצבאיים,הובילו לבריחה של פלסטינאים (לדוגמא – ביפו} הערבים גם הפיצו תעמולה שקרית בה הם תיארו את היהודים כמבצעים בערבים מעשי זוועה. גם תיאורים אלה  גרמו לערבים רבים לברוח ממקומות היישוב שלהם.
•   עידוד ממנהיגי ערב - התעמולה הערבית הרשמית במדינות ערב קראה לאזרחים הלא-לוחמים לעזוב את אזורי הלחימה כדי שלא ייפגעו במהלכה. חלק מן המנהיגים הערבים הבטיחו לעוזבים שיוכלו לשוב אל יישוביהם במהרה כשתסתיים הלחימה בניצחון ערבי. חלק מן התעמולה נועד ליצור לחץ על הרחוב הערבי להתגייס ולהתנדב למען הלחימה הערבית אך הרוב בחר לעזוב.
•   גירוש מכוון - במקרים בודדים ומקומיים כוחות ההגנה והמחתרות האחרות גירשו ממקומם את הכפריים הערביים ולא נתנו להם לשוב, מחשש שהיעדים שנכבשו ייכבשו בשנית על ידי הצד הערבי. כמו-כן, החשש שהתושבים יעזרו לכוחות ערב במקומות אסטרטגיים, הביא את המפקדים לידי החלטה כי במקומות מסוימים יש לפנות את הכפרים.


מתחילת המלחמה בדצמבר 47' ועד ה-15 במאי 48', נטשו את בתיהם בא"י בין רבע מיליון ל-300 אלף ערבים. העזיבה הפלסטינית את הארץ לכיוון ירדן, לבנון ומצרים גרמה להתפוררות האחדות הפלסטינית, לאיבוד עשתונות של ההנהגה, ולנפילת רוח הלחימה של הפלסטינים. בשלב השני של המלחמה התגברה העזיבה והכפילה את עצמה.

גורמי עזיבה בשלב השני של המלחמה (מהקמת המדינה):
•   השפעת התמשכות המלחמה - החשש מהתמשכות המלחמה ופגיעה בבני המשפחה גרמה לרבים לעזוב בשלב זה. גם החשד מפני נקמה יהודית באזורים שצה"ל כבש מחדש – עוררה את העזיבה. בשלבים מאוחרים יותר התגברה העזיבה לאחר שרוב התושבים במקום עזבו בזה אחר זה. חלק המשיך לעזוב מסיבות כלכליות ויש שראו כי ידו של צה"ל על העליונה ועל-כן בחרו לעבור למדינות ערב. המנהיגים הערבים עדיין הבטיחו כי ישיבו להם את ביתם עם סוף המלחמה והבטיחו לדאוג להם עד לשלב זה. 
•   גירוש יזום - תושבי ישובים מסוימים כמו הערים לוד ורמלה גורשו בהוראת הפיקוד של צה"ל. הוראה זו לא הייתה חלק ממדיניות-על מכוונת והיא נבעה מתוך רצון לשמור על שטח לחימה נקי מכוחות אויב.
כמו כן צה"ל כבש שני כפרים ערביים אקרית ובריעם וביקש מתושביהם להתפנות למשך שבועיים בשל הסכנה של תקיפה לבנונית, התושבים פונו.
.
מדיניות מדינות ערב ומדינת ישראל בנוגע לשיבת הפליטים
ממשלת ישראל מנעה את חזרתם של הפליטים הערבים לבתיהם שבתחומי מדינת ישראל ("בתחומי הקו הירוק"). אותם מקומות שננטשו על ידי הערבים יושבו גם על ידי יהודים ובתים רבים שננטשו נהרסו.
ישראל הצהירה שהיא אינה רואה בעצמה אחראית לבעיית הפליטים או פתרונה וכי מדינות ערב צריכות לפתור את הבעיה בתחומן.
ישראל סירבה להחזיר את הפליטים מכמה סיבות:
   סיבה ביטחונית: חזרה של 650 אלף פלסטינים לגבולות ישראל הייתה יוצרת איום בטחוני פנימי על המדינה החדשה.
   סיבה דמוגרפית: החזרת הפליטים לא הייתה מאפשרת לשמור על רוב יהודי בתחומי מדינת ישראל, וצביונה היהודי של המדינה היה נפגע.
   סיבה כלכלית: ישראל הענייה לא יכולה הייתה לקבל את הנטל הכלכלי של שיבת הפליטים ושיקומם. מה גם שהיא הצטרכה להתמודד עם קליטת עלייה המונית בראשית שנות החמישים. הבתים והכפרים הנטושים שימשו מקומות מגורים לעולים החדשים וכאזורי התיישבות בשבילם, עבור מושבי העולים והקבוצים החדשים.
בעקבות לחץ בינלאומי הסכימה ישראל לחזרה מוגבלת של פליטים במסגרת איחוד משפחות. היו גם פליטים שהצליחו להסתנן חזרה למדינה מבעד לגבולות של ישראל עם שכנותיה. כ-60 אלף מן הפליטים חזרו לתחומי המדינה ונהפכו לאזרחיה בין 1948 ל-1950.

מדינות ערב, למעט ירדן, סירבו לאפשר לפליטים להתיישב באופן קבע בתחומן והן הושיבו אותם במחנות פליטים. הן טענו שמתן היתר ליישובם הקבוע יפטור את ישראל מהחובה להחזיר אותם לארץ.
למרות שבעיית הפליטים הכבידה על כלכלת המדינות הערביות היא שימשה אותן גם כנשק תעמולתי פוליטי כנגד ישראל. בעיית הפליטים שימשה את מנהיגי ערב לגיוס ההמונים למאבק בישראל, ולהפניית התסיסה הפנימית בארצותיהם החוצה כלפי ישראל.
בקרב הפליטים הפלסטיניים עצמם, בעיית הפליטות הפכה ל"חלום השיבה". השאיפה לחזור אל שטחי הארץ שימשה כגורם מגבש בזהות הלאומית הפלסטינית. זכות השיבה היא סוגיה מרכזית במשא ומתן לשלום בין ישראל והפלסטיניים עד היום.


.